חברת קדישא 

חברה קדישא (״חברה קדושה״ בארמית), כינוי לאגודה ציבורית של מתנדבים לקבורת המתים. הודות ל"חברה קדישא", שקיבלה על עצמה לדאוג להלוויית המתים ולקבורתם, היו שאר בני הקהילה פטורים מלשבות ממלאכתם ומלהתעסק בקבורת הנפטרים, שהיא חובה ומצווה המוטלת על הציבור כולו.

על מציאותן של אגודות "חברה קדישא" מסופר כבר בתלמוד, אך רק בימי־הביניים, מהמאה ה־14 ואילך, התארגנו כאגודות עצמאיות עם "תקנון" קבוע בכל קהילות ישראל. החברות ב"חברה קדישא" נחשבה לכבוד רב, וכשנפטר אחד מחבריה, עברה זכות החברות לבנו.

 

תפקידיה של ה"חברה קדישא" היו:

א. דאגה להתקבצות "מניין" גברים ליד מיטתו של חולה גוסס, כדי שיוכל לומר "וידוי" ו"שמע ישראל" לפני פטירתו.

ב. רחיצתו של המת והלבשתו בתכריכים לפני ההלוויה ("טהרה").

ג. הבאתו של המת לקבר ישראל בבית העלמין.

ד. עריכת "סעודת הבראה" לאבלים לאחר הלוויית המת.

ממלאי תפקידים אלה נקראו "מתעסקים" (ובקהילות של יוצאי ספרד-"לאואדורס", כלומר "רוחצים").

 

הצעירים שעזרו על-ידם נקראו "שמשים" (ובמזרח אירופה "מלודצ׳יק", מן המלה הרוסית "צעיר"). במקביל ל"חברה קדישא" של הגברים הייתה גם "חברה קדישא" של נשים, לטיפול בגופותיהן של הנפטרות עד להבאתן לקבורה.

 

ה"חברה קדישא" נתנה את שירותיה לכל בני הקהילה, וקיום פעולותיה התאפשר תודות לתרומות. במשך הזמן הרחיבה את תחומי־פעילותה מעבר לקבורת מתים ולדאגה לאחזקתם התקינה של בתי־העלמין. אז כללו פעולותיה דאגה לחולים עניים, לאשפוזם ולריפויים ("ביקור חולים"), הענקת לבוש חם לעניים ("מלביש ערומים"), כלכול יתומים ומתן סעד חומרי לאבלים בשבעת ימי האבל על־ידי אספקת אוכל ומצרכים חיוניים.