כבוד לגוף הנפטר

כל הדינים והמנהגים של היהדות, הקשורים במוות ובאבלות, מכוונים לשתי מטרות: כבוד המת והתחשבות בנשארים בחיים. כל עוד האדם חי, דורשת ההלכה שלא ייעשה שום דבר העלול לקרב את סופו; חייבים אנו לעשות כל מה שאפשר כדי להציל את חייו, ואפילו בשבת. ברגע שנקבעת יציאת הנשמה, נחשב האדם למת, ואז חלים עליו כל הדינים הנידונים בערך זה. בזמנים עברו היו קובעים את מותו של אדם על ידי הנחת נוצה על שפתיו, כדי לבדוק את עודנו נושם, ועל ידי בדיקת הלב, כדי לראות אם עודנו פועם. כיום, נקבע המוות בידי רופאים מומחים, המביאים בחשבון גם את פעילותו החשמלית של המוח. כאשר אדם גוסס, מצווה היא להישאר איתו כדי שלא יפחד. כן צריכים להבטיח לעשות כל מה שהוא מבקש, ואחר מותו לקיים את ההבטחות, גם זאת כדי שלא "תיטרף עליו דעתו". נהגו לעודד את הגוסס להתוודות על חטאיו, אבל אסור לעשות כך בנוכחות אשתו ובני ביתו, שמא יתרגשו, והוא יצטער על כך. היו שנהגו להשאיר נר דלוק בחדרו של הגוסס, כי השלהבת מסמלת את נשמת האדם, שקשרה עם הגוף הולך ומתרופף.